מי אני
גדלתי בשדרות, הגעתי לעיר בגיל 3 וחוויתי את המצב הביטחוני המורכב כילדה, כנערה ולימים כאמא.
העיר שדרות הפכה אותי למי שאני היום.
אזעקות “צבע אדום” היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי בעוטף – הן ביגרו אותי, גרמו לי להתמודד ולפתח חוסן מול אתגרים ומציאות משתנה.
הדבר שהכי “שמר עליי” בשגרה ובחירום ביטחוני היה עשיית טוב.
לא הייתי ילדת חוגים – אהבתי להתנדב, הקדשתי את זמני לעשייה חברתית והרגשתי שהחיים שלי מתמלאים במשמעות וסיפוק.
גדלתי בבית עם הורים מדהימים
שאכפת להם ממה שקורה סביבם. הם תמיד היו – ועדיין – מעורבים ומשפיעים על הקהילה והסביבה, והכול בחיוך ובלב פתוח. חונכתי לאכפתיות ולעשייה, לתשומת לב ורגישות לסביבה.
הדרך שלי
כנערה התנדבתי במועצת נוער עירונית ובמועצת תלמידים, הדרכתי בסניף אריאל והקמתי בו גרעין עשייה.
ריכזתי את מחוז דרום של ההנהגה הצעירה, את מתנדבי “חברים לרפואה” מחוז דרום, ניהלתי את קורס המש"צים הדתי-דרום והדרכתי כיתה ז’ באולפנה שבה למדתי.
בגיל 17, בכיתה י"א, זכיתי להדליק משואה בהר הרצל.
בכיתה י"ב טסתי לגייס כספים לרשת אמי"ת מיהדות התפוצות, ובסוף השנה טסתי לקפריסין להתנדב בבית חב"ד לפני השירות הלאומי שלי.
למדתי תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר
ו־תואר שני במנהל ציבורי בהתמחות במשרדי ממשלה באוניברסיטת בר־אילן.
בשלוש וחצי השנים האחרונות
ריכזתי את תחום ההתנדבות בעיריית שדרות.
(למדתי גם קורס ניהול התנדבות ברשויות מקומיות).
כיום אני מרצה, מלווה נוער מתנדב ועוסקת ביזמות חברתית.
7.10.23 – יום ששינה הכול
ביום השביעי באוקטובר 2023 עבדתי בעיריית שדרות כמנהלת יחידת ההתנדבות.
בבוקר פתחתי את הפלאפון ככוננית חירום, והגיעו אליי פניות מתושבים מבוהלים שביקשו לשלוח כוחות ביטחון –
אך לא היה בידי איך לעזור, רק לעודד ולחזק, בזמן שאני בממ"ד עם ילדיי ובעלי על הגג עם נשק.
ביום שלאחר מכן (8.10) בעלי והילדים יצאו מהעיר, ואני הגעתי לחמ"ל העירוני במסגרת תפקידי – להקים את חמ"ל ההתנדבות.
מאות פניות הגיעו מתושבים שביקשו ליווי נשק, מזון, מים, עזרה נפשית ועוד – הכול תחת אש.
זכיתי להיות חלק ממערך מדהים של העירייה בראשות אלון דוידי.
במשך שלושה חודשים מתנדבים הגיעו לחמ"ל ונתנו מענה משמעותי ולעיתים אף מציל חיים לתושבים שבחרו לא להתפנות מהעיר.
המתנדבים היוו כתובת לצרכים מגוונים
חילקו תרופות, סלי מזון, הפיגו בדידות והיו שם ברגעים קריטיים כשהעיר התרוקנה מתושבים והייתה ללא בית מרקחת, ללא מרפאות, ללא תחבורה וללא סופרים פתוחים.
זכיתי לראות חיבורים מרגשים בין מתנדבים ממגזרים שונים, לחוות מקרוב מסירות ונתינה יוצאת דופן,
ולהתמלא בתקווה ובאמונה שעוד יהיה פה טוב.
משואה – סיפור של אור וטוב
בגיל 17 טסתי למסע בפולין עם האולפנה.
המסע היה מרגש ומשמעותי במיוחד עבורי – אני נכדה לניצול שואה, והמפגש עם הרוע מקרוב טלטל אותי וגרם לי להבין שיש לנו כבני אדם בחירה בין טוב לרע.
ומי שעשה את הזוועות – היו בני אדם.
מול הר האפר החלטתי שאני לוקחת על עצמי להוסיף טוב, כמה שיותר טוב, לזכרם של מיליוני היהודים שנרצחו רק כי היו יהודים.
במהלך המסע קיבלתי שיחות טלפון מהארץ ממספרים לא מזוהים שביקשו תמונה שלי –
כשנחתתי, גיליתי שנבחרתי להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות ה־68 של מדינת ישראל.
הבחירה בי נבעה מהעשייה החברתית שלי כנערה בשדרות במהלך מבצע “צוק איתן”.
זכיתי לייצג את הנוער המתנדב – הנוער הישראלי שאכפת לו, שנותן מעצמו ומכל הלב.
אני מאמינה
אני מאמינה שלכל אחד יש מה לתרום – בכל גיל ובכל מקום.
אני מאמינה שההתנדבות היא פלטפורמה מדהימה לחיבורים חוצי מגזרים ודעות.
אני מאמינה שהחוסן האישי והלאומי שלנו תלוי ביכולת שלנו לתת מעצמנו לאחרים ולדעת שבעת הצורך יהיה מי שיעזור לנו.
אני מאמינה שחיים מלאי משמעות ואושר תלויים במה עשינו עבור האחר.